הרבה פעמים אני שואל את עצמי איפה הייתי היום אם לא הייתי הולך לבית ספר לעיצוב.

האם הייתי מעצב פחות טוב? או אולי הייתי מעצב יותר טוב כי היו לי עוד 4 שנים של עבודה מאחורי?

זו לא שאלה פשוטה.

יש לי יחסי אהבה שנאה עם האקדמיה לעיצוב.

מאד נהנתי ולמדתי הרבה מהמון אנשים טובים. אבל לדעתי זהו מוסד מיושן, מנותק מהמציאות שעושה נזק גדול לתעשיית העיצוב.

בגלל זה קראתי את הראיונות עם ראשי המחלקות בבתי הספר לעיצוב בשבוע שעבר, והתעצבנתי מאד.

הנה המצב כמו שאני רואה אותו:

יש לפחות 4 מוסדות גדולים לעיצוב עם מחלקות שקרובות ל-100 איש בכל מחזור, ובנוסף יש עוד כל מיני מכללות קטנות ומסלולים מקוצרים. יוצא שבכל שנה נוספים לשוק העיצוב המקומי לפחות 500 מעצבים חדשים.

ועדיין המצב הוא כזה שסטודיואים לעיצוב (כולל אלו שמנוהלים על ידי מרצים), סטארטאפים וחברות טכנולוגיה מחפשים כולם מעצבים בטירוף ולא מוצאים.

איך זה יכול להיות אתם שואלים? אם אתם חושבים שחסרים אנשים מוכשרים פה, אתם טועים.

בעייני התשובה היא פשוטה: האקדמיה לא עושה את העבודה שלה כמו שצריך ולא מייצרת מעצבים טובים, שמוכנים לאתגרים שרלוונטים לעולם שאנחנו חיים בו.

צאו מהבניין

בעולם הסטארטאפים יש ביטוי מוכר שטבע סטיב בלאנק: Get out of the building. המונח מתייחס לעובדה שהמון סטארטאפים נכשלים בכלל שהצוות יושב במשרד ובונה מוצר במנותק מהעולם, רק כדי לגלות אחרי שנים של עבודה שאף אחד לא צריך את המוצר הזה.

אני חושב שהביטוי הזה סופר רלוונטי למחלקות העיצוב בארץ.

במהלך 4 שנים של לימודים הסטודנטים יושבים בינם לבין עצמם, ״מעצבים״ דברים ומסתכלים עליהם בעצמם ומדברים על האם זהו עיצוב טוב או לא עיצוב טוב. מדי פעם מזמינים מרצה ״חיצוני״ – כמובן מעצב, שיחווה את דעתו על הפרוייקט.

כשהם מסיימים את הלימודים, הסטודנטים מזדעזעים לגלות שמקצוע העיצוב הוא מקצוע שבו עובדים עם אנשים אחרים – לקוחות או צוותים, שפחות מתעניינים בצד האסתטי של הפרוייקט ועוד עלולים להגיד שהפרוייקט המהמם שלי לא עמד במטרות של החברה. הם מזועזעים לגלות שעיצוב הוא מקצוע שבו צריך לעבוד תחת מגבלות של זמן, כסף, הצוות שלך ופוליטיקה בין אישית.

אבל זו העבודה של מעצב. אף לא פעם אחת הזכירו או נתנו לסטודנטים להתמודד עם האמת הזו באקדמיה.

כל מעצב יודע ש״מחקר עיצובי״ זה חלק חשוב מעבודת העיצוב. אבל איזה מחקר לימדו אותנו לעשות באקדמיה? מחקר באקדמיה משמעותו לאסוף תמונות יפות ולתלות אותן על קאפה כדי שכולנו נוכל לראות מאיפה אתם גונבים את הרעיונות שלכם. שלא תבינו לא נכון, גם לעשות moodboard זה דבר חשוב בתהליך, אבל זה לא מחקר.

מחקר עיצובי אמיתי משמעותו לצאת מהבניין, לדבר עם אנשים אמיתיים שאת הבעיה שלהם אתם מנסים לפתור, להקשיב להם, ללמוד על החיים שלהם ולגלות אמפתיה. להבין את הקונטקסט שבו הפרוייקט עומד לחיות. אחד הגופים שמובילים בסוג הזה של המחקר הוא משרד העיצוב IDEO שגם מפתחים כלים ומתודות חדשות כדי לבצע מחקרים כאלו. חבל שהמתודות האלו הן לא קורס חובה באקדמיה.

רק פעם אחת במהלך הלימודים שלי ״יצאתי מהבניין״ וגם את זה עשיתי בטעות ולא כי ביקשו ממני. עשיתי פרוייקט על כפייה דתית ועשיתי סרט ״ויראלי״ שהייתי בטוח שיזעזע את אמות הסיפים. בכיתה קיבלתי ביקורות חיוביות: השפה הגרפית הייתה טובה, הרפרנס הויזואלי היה טוב ולא רחוק מדי מהמקור, והרעיון היה מקורי. פרוייקט מעולה. אם אני לא טועה קיבלתי 90. כשפרסמתי אותו, קרה הדבר שאף אחד לא הכין אותי אליו: אף אחד בעולם האמיתי לא שם זין.

מהמקרה הזה למדתי יותר מאשר ברוב הקורסים במהלך הלימודים. אם עושים ״עיצוב טוב״ ואף אחד לא שם עליו זין, האם הוא עדיין עיצוב טוב?

תפסיקו להיות נרקיסיסטים ותתחילו לעצב

האקדמיה מעודדת את הסטודנט ״להתחבר לעצמו״ / ״למצוא את הקול שלו״ / ״להביא את האמירה האישית שלו״, והלוואי וגם תהיה לו דעה פוליטית. כל זה כמובן נורא כיף ונעים, וכמובן לא קשור לעיצוב.

זה נהדר שיש מעצבים שהם גם אקטיביסטים עם דעה פוליטית כמו להב הלוי, שמנצלים את היכולות העיצוביות שלהם כדי לנסות ולייצר שינוי פוליטי. אבל אין בין האקטיביזם והעיצוב שום קשר. כשלהב מעצב פוסטרים לבראסרי הוא לא מכניס את האמירות הפוליטיות שלו אליהם, כי זה לא מה שהלקוח שלו צריך במקרה הזה.

האובססיה של האקדמיה עם האני אני אני, היא בעייני אחד הגורמים שמייצרים הכי הרבה נזק כשהבוגרים יוצאים לעולם האמיתי ומבינים שלא הכל סובב סביבם. להפך – עבודת העיצוב צריכה לשרת את הצרכים של הלקוח, הלקוחות שלו או הציבור, וממש לא את הצרכים של המעצב עצמו. אבל כשבאקדמיה מעולם לא עבדנו עם מגבלה שחיצונית לעצמינו, מה הפלא שפתאום כל פרוייקט בעולם האמיתי נהיה מבאס?

בשיעורי טיפוגרפיה נהנים לספר לסטודנטים ש״עיצוב טוב זה עיצוב שקוף״ אבל בשאר הקורסים מעודדים את הסטודנטים להכניס את עצמם לתוך הפרוייקט, ולהביא את האמירה האישית שלהם.

במקום להיות עסוקים בעצמנו, יותר טוב אם האקדמיה הייתה עוזרת לנו ללמוד איך מתקשרים עם לקוחות. איך להבין מה הפרוייקט באמת צריך ואיך לעבוד בצוות.

האתגרים של המעצבים היום ומעצבי המחר

בעוד שמחלקת תקשורת חזותית מלמדת אותנו לעשות את הדבר הזה בדיוק – לתקשר חזותית, האתגרים החשובים והמעניינים היום לא נוגעים דווקא לתקשורת חזותית. הם נוגעים לעיצוב. ויש הבדל.

תקשורת חזותית משמעותה: איך אני מעביר מסר (מתקשר) בצורה ויז׳ואלית (חזותית).

אבל אם לצוטט את ידידנו סטיב ג׳ובס: ״עיצוב זה לא איך משהו נראה. עיצוב זה איך זה עובד״.

ואת זה, לא טורחים ללמד סטודטים.

שימו לב לגרף הזה, מתוך המצגת המעניינת של מייסד משרד העיצוב הבינלאומי Designit:

כמות הדברים החדשים שדורשים וידרשו עיצוב בעתיד היא עצומה וגדלה בקצב מטורף (שלא לומר אקספוננציאלית). העתיד שייך למעצבים, ואני לא היחידי שחושב ככה.

אבל מעצבי העתיד צריכים להיות הרבה יותר מעמיקים וחכמים מהמעצבים שהאקדמיה מייצרת היום. מעצבי העתיד לא צריכים ללמוד טכנולוגיה או עיצוב לפורמט ספציפי, כי הפורמטים משתנים במהירות עצומה (ותודה לאיציק שהיה ראש המחלקה שלי והחליט שכל מעצב חייב ללמוד פלאש ז״ל כי מעצב לא יוכל להסתדר בלי זה). הם צריכים ללמוד איך לשאול את השאלות הנכונות מאחורי כל פרוייקט, ואיך ללמוד בעצמם את הטכנולוגיות החדשות ולהשתנות ביחד עם העולם.

האתגרים שהמעצבים היום מתמודדים איתם מורכבים בכמה רמות מהאתגרים שמעצבי העבר התמודדו איתם: אם פעם מעצב היה צריך לעצב מגזין, ולהתמודד עם התמונות שהצלם הביא והכותרת שהעורך הביא כדי לעצב כפולה מושלמת, המעצבים היום צריכים לעצב אתרים ואפליקציות מתוך חשיבה מערכתית על הפורמט כשהם לא יודעים אילו תמונות או כותרות יהיו באתר מחר, או אפילו באיזו גודל יהיה המסך עליו יראו את האתר.

אני חושב שאין ספק שמחלקות העיצוב נראות בדמותם של אלו שמנהלים אותם, ועם כל הכבוד אליהם (ויש לי המון כבוד), אני לא חושב שהם נמצאים בחזית עולם העיצוב היום.

אני מת על פרינט, ואני בטח לא מספיד אותו, אבל הצמיחה הגדולה ביותר היום, ובטח בעתיד, בדרישה למעצבים נמצאת היום בעולם הטכנולוגיה. וזה מביא אותנו לנושא האחרון אותו כינה עודד בכתבה ״הרעה החולה״.

האם סטארטאפים הם רעה חולה?

אין ספק שעודד חושב שסטארטאפים זה רע למעצבים:

בשנים האחרונות נכנסו הסטארט-אפים לשוק העבודה של הסטודנטים. בוגרים טריים נחטפים, בתנאים מדהימים, להוביל סטארט-אפים מתחילים וחברות הייטק נישתיות. בעיניי, זה כרטיס טיסה בכיוון אחד – למטה. לא נוצר כאן דור מפונק וחסר הכשרה מקצועית?

אני תוהה האם עודד שאל את עצמו ״למה שסטארטאפ ישלם תנאים מדהימים לבוגרים טריים חסרי ניסיון?״.

התשובה היא כמובן: כי אין להם מעצבים נהדרים עם ניסיון לשלם להם.

סטארטאפ, בדיוק כמו כל משרד עיצוב, היה מעדיף מעצב מעולה עם ניסיון. יותר מזה – סטארטאפ הוא עסק בסיכון גבוהה מאד. הזמן שלו והתקציב שלו מאד מוגבלים והוא לא יכול להרשות לעצמו יותר מדי טעויות, ולכן מעצב עם ניסיון היה מוריד את הסיכון בטירוף.

אבל אין מעצבים טובים עם ניסיון. כלומר ברור שיש כאלה, אבל הם כבר עובדים בתנאים מדהימים וטוב להם, ויש יותר דרישה למעצבים מאשר מעצבים טובים עם ניסיון. אז בוגרים שמראים הבטחה נחטפים.

ועדיין – הביקוש למעצבים עדיין בעלייה. בכל שבוע אני מקבל פניות גם מסטארטאפים אבל גם מסטודיואים לעיצוב: ״רן, אתה יכול להפנות אותי למעצב טוב פנוי?״ ואני נאלץ לענות – ״סורי, אף אחד טוב לא פנוי היום״.

בנוסף, עודד חושב שההכשרה המקצועית של המעצבים מפסיקה כשהם עוברים לעבוד בסטארטאפ. הייתי רוצה לחלוק עליו. אנשים שרוצים ללמוד ולהתקדם, ילמדו ויתקדמו. אנשים שלא רוצים ללמוד ולהתקדם, לא ילמדו גם אם תשים אותם במשרד העיצוב הכי טוב בעיר.

לי באופן אישי התמזל המזל וזכיתי שיהיה לי מעצב ״מנטור״ כשעבדתי בסטארטאפ (יונתן סרגוסי) ולמדתי ממנו הרבה יותר מאשר ברוב הקורסים בלימודים (למרבה האירוניה יונתן מעולם לא למד עיצוב במוסד מוכר בעצמו), אבל גם היום כשאני עובד כמעצב יחיד אני דואג להשאר בקשר עם מעצבים חברים ולהיות חלק מקהילה.

בניגוד להרבה מהמעצבים שעובדים בסטודיואים, רוב המעצבים שעובדים בסטארטאפים מאד מחוברים לכלים החדשים ולמה שקורה בעולם העיצוב והטכנולוגיה היום, ככה שהייתי אומר שדווקא להם קל יותר להתפתח מקצועית, והם הרבה יותר מוכנים לאתגרים של השנים בקרובות.

לסיכום, אני חושב שחשוב שתהיה אקדמיה טובה לעיצוב. יותר מזה – אני חושב שהעולם צריך המון מעצבים טובים. כמו שאני רואה את זה, יש כרגע כשל שוק: יש דרישה למעצבים טובים ואין מקום שיודע לייצר מעצבים טובים. לשמחתי בעולם הקפיטליסטי שבו אנחנו חיים, כשלי שוק נפתרים מהר, כי כשלמישהו יש בעיה, למישהו אחר זוהי הזדמנות עסקית.

אם יש דבר שמפחיד אותנו יותר משהודים ילמדו לעצב ויעשו את זה ממש בזול, זה שמישהו בסיליקון ואלי יקים סטארטאפ שיודע לעצב וישמיד את המקצוע שלנו אחת ולתמיד.

כשחברות כמו Logo5024 עשו את זה, זה עוד היה מצחיק, אבל כשחברות רציניות מתחילות לעשות את זה כמו שקורה בחודשים האחרונים עם squarespace ו-tailorbrands, והחברות האלו מקבלות מימון וחשיפה רצינית, אז באמת אנחנו מתחילים לתהות האם עולם העיצוב הולך לעזאזל והאם היינו צריכים ללכת ללמוד רפואה כמו שאמא רצתה.

בפוסט הזה, אני עומד להסביר למה אני דווקא סבבה עם הסטארטאפים והטרנד הזה, או לפחות אני לא חושש מהם. אני חושב שההמולה בקהילת העיצוב היא שילוב בין צביעות ופחד, ולשניהם אין מקום. אנסה להסביר למה.

בואו נדבר על צביעות

״לוגו ב-$50 זו הזנייה של המקצוע!״

אוקי. בסדר. אתם חושבים שאם מישהו קונה מוצר זול ונחות זה אומר שהוא מזנה תחום שלם?

הנה דברים שאני קונה:

• תמונות ב- $1-50 ממקומות כמו Shutterstock / Stocksy. ובכך אני מזנה את תחום הצילום.

• מוזיקה לסרטים שאני עורך ב-$15 מ-audiojungle. ובכך אני מזנה את תחום המוזיקה והסאונד.

• אייקונים תמורת קרדיט או $1 מ-NounProject. וכך אני מזנה את מעצבי האייקונים.

• פונטים בחינם. ובכך אני מזנה את מעצבי הפונטים.

אבל למה להשאר רק בתחום העבודה?

• אני מוריד סרטים פיראטית או משתמש ב-Popcorn Time, כי אני לא מעריך את העבודה של אלפי אנשי הקראייטיב בהוליווד.

• אני משלם $10 בחודש ל-Spotify ומקבל את כל המוזיקה בעולם, ומשאיר למוזיקאים המסכנים לקבל חלקיק סנט על כל השמעה. וזה כשאני לא פשוט שומע את השיר דרך יוטיוב ושיקפצו המוזיקאים.

• אני קונה ספרים ב-Kindle ובכך מזנה את תחום הספרות המודפסת.

אני יכול להמשיך ככה כל היום. אבל נראה לי שהבנתם את הנקודה.

כמובן שאם נניח רגע את הציניות בצד, ברור שאני מעריך מאד את כל אנשי המקצוע הנ״ל ובהרבה פרוייקטים אני עובד עם אנשי מקצוע מהדרגה הראשונה והם מקבלים אלפי דולרים, אבל לפעמים, כשאין תקציב / זמן והפתרונות הזולים מספיק טובים, אני משתמש בהם, ואני לא מתבייש או מרגיש רע עם זה.

ברור לי שלוגו ב-$50 לא יכול להיות לוגו טוב. בדיוק כמו שתמונה ב-$1 לעולם לא תהיה טובה כמו תמונה שצלם מקצועי צילם במיוחד עבורי, ועדיין – יש מקום בעולם לכל סוגי הפתרונות ולכל סוגי הלקוחות.

יש בעולם כנראה מאות אלפי אם לא מיליוני לקוחות שגם אם היו מבינים את הערך של עיצוב ידם לא הייתה משגת כדי לשלם לפרילאנסר או סטודיו טוב כי שיעצב להם את הלוגו. היינו רוצים לחנך אותם ולגרום להם להרגיש רע עם עצמם – ״שיקחו הלוואה וישלמו לי מלא כסף!״, אבל זה כנראה לא עומד לקרות.

ללקוחות מסוג זה, טוב שיהיה פתרון מסוג הסטארטאפים שהוצגו למעלה. לפחות שם יש מעצב אמיתי שעיצב את הפלטפורמה ו״עזר״ להם או מנע מהם לעשות דברים נוראיים, שזה יותר טוב ממה שאני יכול להגיד על חלק מהלוגואים שאני רואה היום כשאני הולך ברחוב.

בואו נדבר על פחד

הפחד שמכונה תחליף אותנו הוא פחד בסיסי ביותר. יותר מזה, כמעט כל מקצוע היום בעולם מאויים כך או אחרת על ידי טכנולוגיה מתקדמת – מנהגי המונית שעומדים להיות מוחלפים במכוניות שנוהגות לבד תוצרת גוגל, ועד רופאים שעלולים להיות מוחלפים כשתוכנות יהיו מסוגלות לתת אנליזות מהירות ומדוייקות יותר (אה לך אמא!).

זה קורה, וזה באמת מפחיד.

יחד עם זאת, אנחנו המעצבים נמצאים במקום ממש טוב לקראת מהפכת הרובוטים הבאה עלינו לטובה.

לאחרונה קראתי ספר שנקרא The Second Machine Age: Work, Progress, and Prosperity in a Time of Brilliant Technologies. הספר מתאר את השינויים שהעולם כבר עובד ועומד להמשיך לעבור בשנים הקרובות בהן הטכנולוגיה נהיית חכמה וזולה באופן אקספוננציאלי כל שנה שעוברת.

כן, המון דברים עומדים להשתנות, והרבה מקצועות עומדים להיות מוחלפים על ידי רובוטים או אלגוריתמים. אבל נחשו מה אחד הדברים הכי קשים שמכונות מתקשות בהן? חשיבה יצירתית וחדשנות. שני הדברים עליהם מתבסס המקצוע שלנו.

אז נכון, בשנים האחרונות יותר קל וזול לקבל Fast-Design לא איכותי במיוחד (כמטאפורה עיצובית ל-Fast-Food), אבל בשנים האחרונות גם יותר ויותר מותגים וחברות מבינות את החשיבות של עיצוב. יש היום יותר דרישה למעצבים מכל תקופה אחרת בהיסטוריה. מעצבים מרוויחים היום יותר כסף מתמיד. מעצבים משפיעים בדרגים הגבוהיים ביותר (עד לפני כמה שנים תארים כמו Chief Design Officer או Chief Creative Officer בכלל לא היו נפוצים בצוותי הניהול של חברות גדולות). והאתגרים של המעצבים הם מהמעניינים ביותר שהיו לנו מאז המצאת הדפוס.

מקדונדלס לא הרגו את תחום הבישול, ותוכנה שעושה לוגו זול לא תהרוג את תחום העיצוב.

אז תניחו ללקוחות לא רלוונטים לקנות את הלוגו שלהם ב-$50 דולר ותתפנו לעשות את העבודה המעניינת והריווחית שמלא לקוחות רק מתים שתעשו להם.

השבוע הייתי במילואים. רצה המזל וזה היה היום שבו החליטו שם ברצועת עזה לירות עלינו מלא טילים תגובה לירי שאנחנו עשינו, מה שחייב אותנו להגיב לירי שלהם, מה שחייב אותם להגיב שוב לירי שלנו. מתוסכלים, דיברנו שוב על המעגל הלא נגמר, ואז על הסכסוך בכלל עד שאמרתי להם שאין מה לדאוג – כשהסינים יגיעו לכבוש אותנו, הם יכריחו אותנו להסתדר עם הערבים, ואז כולנו נחיה בשלום. ונדבר סינית.

אני לא יודע אם באמת הסינים יכבשו את העולם או שאנחנו נעבור לגור בחלליות של אלון מאסק, או שהמחשבים יפתחו רגשות ויתחילו להלחם בנו. מה שבטוח לפי תיאוריית הברבור השחור הוא שמשהו לא צפוי שנראה לנו עכשיו כחסר סיכוי יקרה והעתיד יראה מאד אחרת ממה שאנחנו מדמיינים.

זה מביא אותי לשאלה: איך אני יכול להתכונן לדבר כזה? כבר עכשיו זה לא קל לי להתחרות בהודים שעושים את העבודה שלי ברבע מחיר, או בתוכנה שעושה את העבודה שלי בחינם. מה יקרה עוד 10 שנים? עוד 20 שנה?

הנה 5 דברים שאני משקיע בהם היום כדי להיות מוכן טוב יותר לכל עתיד שלא יגיע -

להבין עסקים

אחד הדברים שלא לימדו אותי בבית הספר לעיצוב והוא בין הסיבות שאנחנו מקימים את ה-nuSchool, הוא ההבנה שלא משנה מה אני עושה, ואם אני שכיר או עצמאי – אני חייב להבין בעסקים. כל עוד אני בשוק העבודה אני חייב להבין את השוק שלי ואיך מתנהלים בו. אני חייב להבין שאני כמעצב מתנהל ממש כמו חברה עם מטרות – להיות רווחי וגם לעשות מוצר שאני מאמין בו. וכמו שחברה צריכה לפתח חדשנות כדי להתמודד עם השינויים בשוק, גם אני צריך להשקיע ב״מחקר ופיתוח״ של עצמי כדי להיות מוכן לשינויים בשוק.

בנוסף, אחת ההבנות החשובות ביותר שלי היא שהמטרה שלנו כמעצבים היא לעזור לפתור בעיות עסקיות. לקוחות באים אלינו ומבקשים כל מיני תוצרים – לוגו, אתר או אפליקציה. מאחורי הבקשה הזו יש איזשהו רציונל או שאיפה עסקית ועד שלא נבין אותה, נדע לרדת לעומקה ולתת לה מענה אמיתי, אנחנו סתם עושים עיצוב שיטחי. זה אומר שאני באמת צריכים להבין גם את העסק של הלקוח שלנו, להבין את התחרות והמודלים הכלכליים בשוק הזה. יכול להיות שהפתרון האמיתי לבעיה של הלקוח היא לא בעיצוב לוגו חדש אלה בשינוי המוצר. אנחנו חייבים לזכור שהתפקיד האמיתי שלנו, בין שהלקוח יודע את זה או לא, הוא לפתור לו את הבעיה ולא רק לעצב מה שמבקשים מאיתנו.

להבין טכנולוגיה

כולנו עובדים כל היום עם טכנולוגיה. זה לא משנה אם הטכנולוגיה הזו היא טרקטור בשדה, עפרון או פוטושופ. אבל איכשהו עדיין אני רואה מעצבים סביבי שחושבים שיש להם את הפריווילגיה לשנוא טכנולוגיה או לפחות להתעלם ממנה. טכנולוגיה זה כלי. אני לא משתמש במחרשה כי אני חושב שזה מגניב, אלה כאם הייתי צריך לחרוש את השדה ביד זה היה לוקח לי פי 100 זמן. מעצבים שבוחרים להתעלם מטכנולוגיות חדשות, מתוך אהבה רומנטית לכלים הישנים, מתוך עצלנות או איזשהו אידאל, כאילו ממשיכים לחרוש את השדה באופן ידני.

כמו בהשקעה במחקר ופיתוח – גם כאן אני נדרש להשקיע זמן, כסף ומאמצים כדי ללמוד טכנולוגיות חדשות. בשבוע שעבר לקחתי כמה שעות כדי ללמוד את Webflow, כלי מדהים וחדש שמאפשר לבנות סוף סוף אתר כמו שצריך בלי לכתוב קוד. כמו Wix אבל למעצבים שלא רוצים לעבוד עם טמפלייט. הכלי הזה מאפשר לי עכשיו להוציא לפועל פרוייקטים שלא הייתי מסוגל לעשות בלי מתכנת עד לפני שבוע, ובפרוייקטים מורכבים שבהם גם ככה אני עובד עם מתכנת – זה חוסך לנו עשרות שעות פיתוח מיותרות.

הבנה בטכנולוגיות שרלוונטיות למקצוע שלי, אבל גם בכלל בטכנולוגיות באופן כללי היא יכולת ששמה אתכם בקו הקדמי של המקצוע שלכם. יותר מוכן לעתיד מזה אי אפשר להיות.

לא להיות הודי

כמובן שאין לי שום דבר נגד הודים. להפך, אני מפרגן להם. לפעמים אפילו עובד איתם. אבל לפעמים אני גם בתחרות איתם. העניין הוא שלהודים יש גישה לכל המידע שלי יש אליו גישה: גם הם יכולים להזמין ספרים באמזון כדי ללמוד עסקים, או לראות וידאו ב-lynda.com כדי ללמוד טכנולוגיה חדשה, ועדיין הם חיים במקום שמאפשר להם לגבות שכר נמוך משמעותית ממני ולהיות רווחיים.

אז איך אני יכול לנצח בתחרות הזו?

התשובה היא לא חד משמעית. אני חושב שבשוק הישראלי הייתרון שלי הוא שאני פה, אני ישראלי ואני דובר עברית. זה אומר שאני יכול לפתח ולהשקיע במערכת יחסים עם הלקוח שלי בצורה טובה פי 1,000 מההודים ולכן יש לי סיכויים טובים מאד לנצח. עכשיו כשאני מבין את החשיבות הזו, פתאום נראה לי מוזר שמעצבים אחרים נרתעים ממערכת היחסים עם הלקוח – מעדיפים לדבר איתו כמה שפחות, ושונאים את העבודה מולו.

כדי לנצח בתחרות מול מחיר זול יותר חובה להשתמש בכלי שזמין לנו שהוא לתת שירות טוב ולהיות נגישים ללקוחות שלנו.

בשוק הבין-לאומי, המצב קשה יותר. אם אני עובד עם הלקוח שלי בארה״ב בסקייפ, אז מבחינתו אני הודי פשוט יקר יותר. יכול להיות שנכון להיום הכישורים שלי גבוהיים יותר, אבל אני מאמין שבתוך כמה שנים ההודים ידביקו את הפער. אז השאלה איך אני אשקיע את השנים הקרובות בכדי להגדיל את הפער? התשובה בנקודה הבאה.

להמשיך ללמוד

דיברתי על להשקיע ב״מחקר ופיתוח״ של עצמנו כחברה. מה שזה אומר בפועל הוא שתמיד צריך להמשיך ללמוד. גם דברים שהם קשורים באופן ישיר למקצוע שלנו, אבל גם דברים אחרים, לא קשורים בעליל.

בחברות גדולות מדברים היום כל הזמן על ״חדשנות״ ואיך אי אפשר לייצר חדשנות בכח, אבל אפשר לייצר תנאים שבהם נוצרת חדשנות.

התנאים האלו כוללים מקום שבו אפשר לנסות רעיונות חדשים – אקספרימנטים שאתם עושים לבד או עם אנשים אחרים, למטרות רווח או לא, פשוט לשם הניסיון. סביבה תומכת, שאנחנו לא מפחדים להכשל בה – חברים שמעודדים אותנו להמשיך ולנסות, או לקוחות שמוכנים לקחת סיכונים כדי לעשות משהו חדש. הפריה הדדית של רעיונות בינכם לבין אנשים אחרים, לפעמים מדיציפלינות שונות. חופשים וטיולים שחושפים אתכם לתרבויות חדשות ולמקומות חדשים. כל אלה מייצרים חיבורים שיכולים לייצר דברים שלא ידעתם שקיימים בכם – ואולי יובילו גם לייתרון בשוק בסופו של דבר.

לעקוב אחרי מודעות הדרושים

כבר כתבתי פה מזמן שאני חולה על מודעות דרושים. תמיד כיף לי לדעת מה האלטרנטיבות שעומדות בפני, האם יכלתי להתקבל לעבודה שם, מה הדרישות ומה התנאים.

אבל חוץ מהסטייה הפרטית שלי, לעקוב אחרי מודעות הדרושים של החברות הטובות בעולם, המודעות גם מצביעות על השינוי שקורה בשוק: מה מחפשים יותר, איזה תכונות ומה הניסיון הרלוונטי? כך אני יודע מה הדברים שחסרים לי ודורשים עבודה.

בשנה האחרונה אני רואה שינוי משמעותי ביותר בדרך שבה החברות הטובות בעולם (לפחות בעייני) מתנהלות ומה הדרישות שהן מחפשות בעובדים שלהן. יותר ויותר חברות עוברות למודל שבו הניהול הוא לא כזה שבו הבוס אומר לך מה לעשות, אלה מודל הרבה יותר פתוח וגמיש בו העובד נדרש להניע את עצמו לפעולה. חברות קיצוניות גם ביטלו את מודל ההנהלה בכלל ועכשיו כולם מנהלים את עצמם.

השבוע קראתי את המצגת חברה של נטפליקס שמתארת את הערכים של החברה ואיזה עובדים היא מחפשת, אני ממליץ לכם לקחת כמה דקות כדי לעבור על זה כי אני מאמין שעוד ועוד חברות יתחילו להתנהל ככה בקרוב:

סיכום

לאף אחד אין מושג איך יראה המקום הזה עוד 20 שנה. מי שמבטיח לכם משהו, הוא כנראה שרלטן או הוזה. הדבר היחידי שאנחנו יכולים לעשות בינתיים הוא להשקיע בעצמנו.