יש אנשים שאתה פשוט רוצה להרוג אותם. עמדתי לפני איזה שבוע בתחנת האוטובוס בפינת אבן גבירול ושאול המלך והתעצבנתי. זו הפינה שבה נמצאים קולור טאץ, קפה ארומה וגם סופר פארם. אוסף ההזדמנויות הנדיר בפינה הזו גורמת להמון אנשים פשוט לעצור את הרכב שלהם בתחנת האוטובוס, להשאיר אורות מהבהבים, ופשוט להשאיר את האוטו, ״רק דקה״, ״רק ממש שניה״, בזמן שהם הולכים להביא את הקפה או המרשם שלהם. היות והכביש הוא דו-נתיבי, האוטובוס צריך לעמוד בנתיב הרחוק מהכביש, ולחסום את כל הכביש בזמן שהאנשים חוצים את הכביש כדי להגיע לאוטובוס. הפפק כבר חוסם את צומת הרחובות אבן גבירול ושאול המלך, כולם מתעצבנים ומתחילים לצפור ולקלל, בזמן שאותו אדם מתלבט אם לשים סוכר לבן או חום בקפה שלו.

עמדתי שם בערך רבע שעה, ובזמן הזה לפחות 4 או 5 רכבים עצרו והחנו בתחנת האוטובוס. הייתי כל כך עצבני. ״איזה אנשים חצופים!״ אמרתי לעצמי ״רק בישראל זה יכול לקרות!״, ״ולוואי והייתה פה קבוע ניידת שנותנת לכולם דוחות!״. הסתכלתי עליהם – אבא שמביא שוקו לילדה שלו, מישהו שהוא אולי בעל שמביא תרופה לאשתו החולה, או סתם בחור שמאחר לאנשהו. הם סך הכל כנראה אנשים נחמדים ורגילים, איך יכול להיות שהם כאלה עבריינים מעצבנים?!

כשעליתי סוף סוף על האוטובוס שלי, התחלתי קצת להרגע ולנסות ולחשוב על העניין בהגיון. לנסות ולהעניש את כולם, זה לא רק לא ישים כי אין לנו מספיק שוטרים, אלה פשוט בגלל שאני לא חושב שענישה והפחדה יפתרו את הבעיה באמת. אחרי הכל, גם אנחנו לפעמים חונים באדום לבן אחרי שעות של חיפוש חניה חוקית. אז מי אני להחליט שעברות התנועה שלי טובות מעברות התנועה שלהם?

חוקים לא יכולים למנוע מאנשים לעשות את מה שהם רוצים לעשות. הם יכולים לנסות לעודד אותם נגד, אבל זה בגדר המלצה. אנשים ימשיכו לצרוך סמים, להמר, ללכת לזונות, להוריד מוזיקה וסרטים מהאינטרנט, לעצור בתחנות אוטובוס כדי לקנות קפה, לחלק דירות, לעבור באור אדום, לנסוע מעל 120 קמ״ש, להעסיק עובדים זרים, לכתוב SMSים בזמן הנהיגה וכו׳. אף אחד לא רוצה במודע לעבור על החוק. אבל כשאתה רוצה משהו מספיק, אתה לוקח את הצ׳אנס ועושה את זה.

הפתרון אם כך פשוט מאד. צריך לתת לאנשים לעשות את מה שהם רוצים, אבל בדרך חוקית. האלטרנטיבות: להפחיד אותם עם חוקים, או לנסות לשטוף להם את המוח כדי שלא ירצו לעשות את זה, לא הוכיחו את עצמן. (קמפיין נגד סמים או נהיגה ושתייה מישהו?)

עיצוב פתרון חוקי

אני רוצה לספר לכם איך Spotify עיצבו פתרון שהפך אותי מפושע בין לאומי שנרדף על ידי ה-RIAA, ללקוח משלם ומאושר.

כשהייתי ילד, הייתי קונה דיסקים. עוד לא היה אינטרנט, ולא באמת הייתה אלטרנטיבה. אז הייתי צרכן שומר חוק. אבל מרגע שהאינטרנט נכנס, וגיליתי את עולם המוזיקה באינטרנט, הייתי מוריד כמו משוגע. זה לא שלא רציתי לתמוך בלהקות, להפך רציתי. אבל שמעתי מוזיקת Punk שאף חנות לא טרחה להביא לארץ, ועלות הזמנה באינטרנט כולל משלוח עלתה ימבה כסף. בכל זאת היינו מזמינים דיסקים ומתרגשים כשהם היו מגיעים לדואר, אבל בכל זאת – 3 דיסקים בחודשיים? עם כל המוזיקה שקיימת בעולם? אין מצב שלא נוריד עוד 15 דיסקים בחודש.

ככל שעברו השנים, קניתי פחות ופחות דיסקים והורדתי יותר ויותר. זה אפילו לא היה בגלל הכסף, זו הייתה הדילמה של ״אני רוצה לשמוע את הדיסק הזה עכשיו!״ ואני לא רוצה לחכות 3 שבועות למשלוח. הורדה הייתה הדרך היחידה שלי לקבל מה שאני רוצה ועכשיו.

ואז הגיע Spotify.

Spotify מאפשרים לי את כל המוזיקה בעולם, זמינה לי, תמיד. להוריד מוזיקה הפך להיות מאמץ מיותר. לחפש, להוריד, להתקין. במקום זה, הייתה לי כבר ספרייה זמינה ופשוט הייתי צריך לכתוב מה אני רוצה לשמוע. מדהים!

למרות שיש אלטרנטיבות חינמיות, אני בוחר לשלם ל-Spotify עשרה דולר בחודש עבור התענוג לשמוע את כל המוזיקה בעולם, תמיד, גם בנייד, ולדעת שהמוזיקאים מקבלים את החלק שלהם (גם אם הוא קטן).

בסופו של דבר, מה ש-Spotify עשו זה לייצר פתרון שאני ארצה יותר מאשר הפתרון הנוכחי שהשתמשתי בו. במקרה הפתרון הזה הוא גם חוקי, אז מה טוב.

אם כך, אם נחזור למקרה שתואר בתחילת הפוסט, כל מעצב יכול בקלות להגדיר את הבעיה: נהגים בתל-אביב רוצים קפה, אבל אין להם חניה חוקית, לא יקרה, וזמינה ליד בית הקפה החביב עליהם, ולכן הם נאלצים לעמוד בתחנת אוטובוס.

תחת הגדרת בעיה כזו, אפשר בקלות לעצב שלל פתרונות שיכולים לא רק לפתור את בעיית העבירה על החוק, אלה אפילו להיות רווחיים, לדוגמא:

• דוכן Coffee-To-Go שבו נהגים יכולים לקחת קפה מבלי לצאת מהאוטו, ממוקם בפינה שבה אפשר לעצור לרגע.

• אפליקצייה להזמנת קפה מהרשת החביבה עליך כשמלצר מביא לך את הקפה לאוטו.

• משלוחי קפה הבייתה או למשרד.

• שירות קפה שמחכה לך חם בשעה שנקבת ליד הרכב שלך.

ועוד ועוד.

בכל סיטואציה שבה אנשים רוצים משהו כל כך עד שהם מוכנים לעבור על החוק, ישנו פתרון מחכה שמישהו יעצב אותו.

**הערה: באופן אירוני, אני גם עובר על החוק כדי להשתמש ולשלם ל-Spotify בגלל שהם עדיין לא פועלים בישראל. וגם במקרה הזה, עוצבו פתרונות עבור אנשים שרוצים להשתמש בשירותים שעדיין לא קיימים במדינה שלהם.

כשסיימתי תיכון צבעתי את השיער שלי לכחול. חשבתי ששיער כחול זה דבר מגניב. אני עדיין חושב שזה מגניב, אבל לא הייתי עושה את זה שוב עכשיו. אם תשאלו אותי מה אני זוכר מהחוויה הזו, אני אגיד שאני זוכר שילד ברחוב הצביע עלי ואמר לאמא שלו בפאניקה: “אמא! תראי! לאיש הזה יש שיער כחול!”.

כולנו רוצים להיות שונים, מיוחדים, לא כמו כולם. לא כמו העדר. ומצד שני, אנחנו כן רוצים להרגיש חלק מקהילה, לא להרגיש בודדים או מוקצים. אז אנחנו מנסים להיות שונים-כמו-אחרים. איזה פראדוקס.

כמעצב, העבודה שלי היא לייצר שונות עבור המותג שאני עובד עליו. בג'ונגל של רעש תקשורתי, איך המותג שלי מייצר משהו אחר, משהו שונה, מובחן ומבודל מהמתחרים? אותה הדילמה השולטת בחיים האישיים שלנו תופסת גם במרחב המסחרי של המותגים: המותג צריך להיות שונה, בולט ומיוחד, ומצד שני – הוא צריך להראות מוכר מספיק כדי שלא ייתפס  כביזארי והזוי, שאם כן אף אחד לא יתחבר אליו (חוץ מכמה ביזארים והזויים).

אם חשבתם שהתשובה היא ע"י עיצוב גראפי שונה ומבודל – ע"י שימוש בצבעוניות אחרת מהמתחרים, או לוגו יוצא מן הכלל, אז אתם עושים לעצמכם חיים קלים. העיצוב הגראפי מטרתו לבטא את האסטרטגיה השונה של המותג, שהיא – מהות הייחוד של המותג.

דרכים שונות להיות שונים

• מודל כלכלי שונה: בשנים האחרונות התפתח מודל כלכלי שולט לרכישת מוזיקה – אנשים משלמים 99 סנט עבור שיר, דרך Google Play / Amazon / iTunes, או יכולים לקנות אלבום שלם. ואז הגיע מותג חדש והציע מודל חדש לגמרי: Spotify מציע לנו לשלם 10 דולר בחודש, ובתמורה לשמוע את כל המוזיקה שאנחנו רוצים, ללא קניה אלה בסטרימינג. זהו מותג מבודל לחלוטין בשוק, ללא קשר לנראות הויזואלית שלו, אלה רק בגלל המודל הכלכלי שלו.
• דרך רכישה שונה: מה ההבדל בין נטויז'ן, בזק בין-לאומי או 012? אין הבדל. אולי שקל לפה או לשם אם תריבו איתם בטלפון. ואיך אפשר להתחבר או להתנתק מהם? גם כן בטלפון. בגלל זה המותג הישראלי Triple C שונה מהם לחלוטין: כל הגישה אליו נעשית דרך האינטרנט – אפשר להתחבר, להתנתק ואפילו לדעת מראש כמה אתה משלם!
• קהל יעד שונה: רוב חברות התעופה מתחרות בינהן על אותו קהל – האנשים שצריכים טיסה. חברת Southwest האמריקאית החליטה ללכת על קהל אחר – לשכנע אנשים שנוסעים ברכבת או מונית נסיעות ארוכות לטוס איתם. ההחלטה הזו הביאה לכך שהם היו החברה היחידה שפנתה לקהל הזה.
• חוויה שונה: ברוב המוחלט של המסעדות אוכלים באור. בגלל זה החוויה במרכז נא-לגעת "ארוחה בחשיכה" שונה לגמרי מכל מה שאנחנו מכירים. בין שהייתם שם או לא, אני מניח ששמעתם המקום הזה – וזה בגלל בידול החוויה.

הפסיכולוגיה של להיות שונה

קראתי לאחרונה קטע מאד מעניין בספר – The design of everyday things (בקרוב פוסט על ספרים ממולצים). הסבירו שם איך הזיכרון עובד, והעניין הוא שאחרי אירועים יחסית דומים (לדוגמא ללכת למסעדה), המוח שלנו עושה סוג של מאש-אפ למין חווית "בסיסית" של מסעדה: תמיד יש מצלר, תמיד יושבים על שולחן / בר, תמיד מזמינים אוכל וכו'. ברגע שאנחנו חויים חוויה שהיא מספיק שונה מה"ממוצע" הזה, היא נתפסת כאירוע חריג, ואז אנחנו זוכרים 2 אירועים: האירוע הממוצע והאירוע החריג. זה לא משנה שהסבירות של האירוע הממוצע הוא פי אלף, אנחנו נזכור עדיין את שניהם (אבל לא מסעדה "ממוצעת" ספציפית).

מה שזה אומר בעצם, זה שאנחנו זוכרים את הדברים השונים. החריגים. לטובה ולרעה כמובן. יכול להיות שזה מובן מאליו, אבל זו הסיבה שאנחנו מנסים לייצר שונות במותג שלנו, וחשוב לזכור את זה.

להיות שונה זו אסטרטגיה 

לקוחות שמבקשים למתג את העסק שלהם חושבים הרבה פעמים שמדובר ב"זבנג וגמרנו". יאללה נעשה תהליך נחמד, נקבל חומרים גראפיים חדשים, יהיה לנו אתר חדש ונתקדם. האמת לא יכולה להיות רחוקה יותר.

אני אדגים בעזרת הדוגמא שהבאתי מחברת התעופה סאות'ווסט. סאות'ווסט הצליחו ובגדול לא רק בגלל שהייתה להם הברקה שיווקית רגעית: “אהה! בואו נפנה לקהל שאף אחד לא פונה אליו!”. על מנת ליישם את האסטרטגיה הזו, החברה הייתה צריכה כולה לפעול על פי רעיונות שיתמכו בה. לדוגמא: כדי לאפשר לאנשים שלוקחים רכבת לעבור לטיסה, יש להוריד משמעותית את מחיר הטיסה. כדי לעשות את זה החליטו בסאות'ווסט לעבוד רק עם סוג מטוס אחד: בוינג 737. כתוצאה מההחלטה הזו היה הרבה יותר קל וזול לפתעל ולהכשיר את העובדים וכך היה ניתן להוריד את המחיר. בנוסף בחרה החברה לטוס משדות תעופה פחות פופולאריים מחוץ לעיר, מה שגם הוזיל את הטיסות כי הם הבינו שמיקום השדה אינו רלוונטי לנוסעים אלה. אלו דוגמאות בודדות מתוך כל מערך התפעול של החברה, שכל החלטה בה נלקחת לאור האסטרטגיה המותגית.

 אני אסיים במחשבה הזו-

ג'וני אייבס (המעצב של אפל) אמר פעם: It's very easy to be different, but very difficult to be better. זה לא קשה לעשות מותג עם שיער כחול. אבל זה כן קשה וחשוב לייצר מותג שהבידול שלו הוא מה שהופך אותו למותג מעולה.

אמצע מרץ זה תמיד הזמן לסיכומים. למה? כי אף אחד אחר לא עושה סיכומים. כולם מחכים לסוף/תחילת שנה, ואז זה לא מפתיע. חוץ מזה, זה הבלוג שלי, וזה מה שבא לי לכתוב היום.

אז בלי הרבה קשקושים, הנה 5 המותגים שהכי אהבתי בחודשים האחרונים:

1. Spotify

גיליתי את המותג הזה רק לפני חצי שנה, אפילו שהוא היה קיים גם קודם, והסיבה היא שהוא עדיין לא זמין בישראל. אבל אחרי שאחי הסביר לי איך בקלות אפשר לקבל גישה אליו, עשיתי את זה ואני יכול להגיד בפה מלא – המותג הזה שינה את חיי.

למי שלא מכיר, ספוטיפיי זה כמו חנות המוזיקה של itunes, רק שאתה יכול להקשיב להכל. במקום להוריד את השירים אתה שומע אותם ב-streaming, ויש לך בעצם גישה לכל המוזיקה בעולם. יש שתי אפשרויות לעבוד עם השירות הזה: הראשונה בחינם, ואז מדי פעם יש לך פרסומות כמו ברדיו. השנייה היא לשלם 10 דולר בחודש, ולהקשיב כמה שאתה רוצה.

למה זה מותג מדהים?

כי ספוטיפיי מבינים שכדי להיות מותג אמיתי צריך הרבה יותר מלתת מוצר טוב. יש המון מוצרים בתחום המוזיקה ברשת (goorveshark, pandora ויש עוד הרבה..), וכי לבלוט מעל התחרות צריך לבנות מותג חזק. איך הם עושים את זה?

• מזמינים להקות לעשות הופעות/ראיונות שישמעו בלעדית בספוטופיי
• שולחים לי מייל דו שבועי עם המלצות מוזיקליות חדשות (וקולעים לא רע)
• משכנעים אמנים רציניים לפתוח חשבון ספוטיפיי משלהם כדי שהמעריצים יוכלו לראות את הפלייליסטים של האמנים שהם אוהבים
• עושים עבודה אמוציונלית מדהימה עם המסר: “Music for every moment”

כנסו לראות את אתר הוידאו שלהם, הוא פשוט מהמם:

2. Nespresso

לנספרסו נחשפתי בפעם הראשונה כשדודים שלי הביאו לנו ערכת קפה שלמה לחתונה. נכון תמיד מתבאסים על אנשים שמביאים מתנות לחתונה? אז זהו, שזו אחת המתנות הכייפיות ביותר שקיבלתי בחיים והסיבה היא שזה כנראה משהו שלא הייתי הולך לקנות בעצמי, אבל נורא נורא שמחתי לקבל.

אני אומר שנחשפתי לראשונה למותג, אפילו שכמובן שראיתי את הפרסומות של קלוני בטלוויזיה, וגם את שילוט החוצות שלהם לפני. אז למה פעם ראשונה? כי הפרסומות ושילוט החוצות פשוט לא הזיזו לי. הם היו "עוד פרסומת" שלא ממש מעניינת אותי, ולא הניעו אותי להתעניין במותג. מצד שני ברגע שכבר היה ברשותי המכשיר, נחשפתי לדברים שבאמת עושים אותו למותג טוב.

למה זה מותג מדהים?

בעייני התיאור הכי טוב של נספרסו זה: “זה האפל זה הקפה". למה? כי הם הבינו את השילוש הקדוש שעושה את אפל למותג מדהים: מוצר / שירות / retail (חנות)

• מוצר: לקבל את ערכת הקפה (מכונה/מקציף/קפסולות/כלים), ולפתוח את האריזה, זה חוויה מאד דומה ללפתוח מוצר חדש של אפל. האריזות מעוצבות לעילה, החומריות שלהם, והתהליך הטקסי של הפתיחה הוא חוויה ממש מרגשת. המוצר מעוצב מעולה (עם דגש על פשטות, זה אולי נשמע בנאלי אבל במכונת האספרסו במשרד עוד לא הבנתי איך משתמשים). למען האמת, המקציף שלהם ממש נראה כמו אייפוד – יש לו רק כפתור אחד עגול.
• שירות: יחד עם המכונה הגיעה מעין "חוזה" מודפס על נייר סופר איכותי שמקבל אותי למועדון החברים האקסקלוסיבי שלהם. כמה שבועות מאוחר יותר התקשר אלי נציג שירות כדי לשאול אם אני מרוצה ולהכניס את הפרטים שלי למערכת כדי שאוכל לבצע הזמנות קפסולות בטלפון או באינטרנט. גם המשלוח של הקפסולות הגיע עם שליח עד הבית.  נספרסו מבינים איך לעבוד עם איימייל בצורה טובה ולא ספאמית ושולחים לי הצעות כשיש טעמים חדשים. נהדר.
• retail: אם לא הייתם אף פעם בחנות של נספרסו, אני ממליץ לכם לנסות גם אם אין לכם מכונה. בעצם הם לא קוראים לזה חנות, אני חושב שהם קוראים לזה "בוטיק קפה". נספרסו הבינו, כמו אפל, שחווית חנות מעולה שווה המון כסף, וגם מייצרת מותג הרבה יותר חזק ומבודל – כי יש לך שליטה מלאה על איך המוצר שלך נמכר ומוצג. אחלה עבודה.

מילה אחרונה על פרסום / שיווק: הסלוגן של נספרסו באנגלית: nespresso. what else? לא אומר לי כלום ואני חושב שהוא די גרוע. בעברית נראה לי שזה תורגם למשהו כמו: קפה. גוף. נשמה. גם די גרוע. ועדיין – זה מותג מדהים. אני אומר את זה כדי להמעיט בחשיבות הסלוגן והפרסום. כולנו חושבים שמותג זה: לוגו / סלוגן / שפה חזותית / פרסום. אבל זה ממש לא. כמובן שהפרסום שלהם קוהרנטי עם המותג, אבל הוא ממש לא הסיבה שזה מותג טוב.

3. בצק אלים

בצק אלים זה בלוג אוכל ישראלי, של מעצבת/מבלשת/צלמת בשם מאיה, שאני קורא כבר כמה שנים. תכלס – נראה לי שלמדתי לבשל בזכות הבלוג הזה (ובזכות הספר של ששת). יש שם אחלה מתכונים, מאיה כותבת בטון מגניב לגמרי ובעיקר הכל שם ישים גם אם אתה לא שף.

למה זה מותג מדהים?

• כי הוא קונסיסטנטי באיכות שלו לאורך שנים. יש המון אתרים שבאים והולכים, של אנשים שמנסים ואז מתייאשים. כדי להפוך בלוג למותג אמיתי צריך כוח לרוץ למרחקים ארוכים, ומאיה עושה את זה מעולה.
• כי הבלוג הצליח למנף את עצמו בצורה כזו שמאיה עכשיו גם כותבת בעיתון, ותכלס – רוב אנשים שאני מכיר מכירים את הבלוג הזה.
• כי מאיה מאמינה באקספרימנטים: היא כל הזמן מנסה דברים חדשים, ואני לא מדבר על המטבח, אני מדבר מבחינה מותגית. היא עושה ניסיונות עם הוצאת חוברת, ניסיונות עם משלוחים, סקרים, פרסום בבלוג, פעילות פייסבוק, וידאו ועוד.
• כי זה מוכיח שאפשר לבנות אחלה מותג עם בן אדם אחד, רצון ויכולת.

מאיה עם מרתה סטויארט

4. Mailbox

מיילבוקס זו אפליקציה שיצאה לפני חודש לשוק ואתמול התברר לי שהם כבר עשו אקזיט ונמכרו לדרופבוקס. אז זה מצחיק לכתוב עליהם עכשיו כמותג עצמאי, אבל זה מה שהתכוונתי לעשות אז זה מה שאעשה.

מיילבוקס פותחה על ידי חברה שנקראת אורקסטרה. הם במקור עשו אפליקציית To-Do (אבל פחות טובה משלנו). אחרי שזה לא עבד להם, הם עשו מה שנקרא בעולם הסטארטאפים Pivot: הם שינו כיוון והחליטו לתקוף את תיבת המייל, שם הם טענו, נמצאות רוב המטלות שלנו.

הרעיון שלהם הוא כזה: אתה צריך לנקות את תיבת המייל שלך. להגיע ל-Inbox zero. אם אתה לא מתכוון לענות/לטפל/להתעסק עם המייל הזה עכשיו, אז תדחה אותו. הממשק האדיר שלהם מאפשר לעשות snooze לאימיילים ולבקש שהם יחזרו בערב/מחר/בסופ"ש/או בכל תאריך אחר. זה אולי נשמע פשוט וקטן, אבל תקשיבו – אני מכור וזה אדיר.

למה זה מותג מדהים?

• עוד מוצר שמוכיח שחווית משתמש היא כלי ליצירת מותג. אותו הרעיון עם עיצוב פחות טוב פשוט לא היה עובד. הם פשוט הפכו בעזרת עיצוב חוויה רעה של טיפול במייל למשהו ממש כייפי.
• המותג מונע מתוך אג'נדה אמיתית לגבי איך צריך לעבוד במייל, וכל העיצוב והמותג מוכוונים מתוך החזון הזה. אי אפשר לנצח מותגים עם חזון אמיתי.
• אסטרטגיית השקה: מיילבוקס עשו משהו שאף אחד עוד לא עשה קודם בעולם האפליקציות וזה לייצר תור וירטואלי, כך שרק הראשונים שנרשמו לפני המון זמן יכולים להכנס בהתחלה, כל השאר צריכים לחכות בתור. אין צורך לומר שזה יצר תיסכול גדול מאד בקרב מאות אלפי אנשים שהורידו את האפליקציה ולא יכולים עדיין להשתמש בה. אבל הם הוכיחו את הנקודה שאין דבר כזה פרסום רע כל עוד מדברים עליך.

5. Free Walking Tour

זה מותג חריג ומעניין. הסיבה היא שהוא טכנית לא מותג. אבל בפועל הוא לגמרי מותג.

ה-free walking tour הוא רעיון תיירותי, שאין לי מושג איפה הוא התחיל (אפילו אין עליו ויקידפדיה!). אני נחשפתי אליו לראשונה בברלין לפני איזה 8-9 שנים. הרעיון הוא שיש מדריך מקומי, שלוקח קבוצה ועושה לה סיור לא רשמי בעיר. הטיול כולל יעדים תיירותיים וסקירה היסטורית, אבל גם יעדים "אלטרנטיביים" וסיפורים יותר עסיסיים מאשר מה שיספרו לכם במדריך הרשמי. הטיול הוא חינם, ומתבסס על טיפים למדריך בסוף הטיול בהתאם לכמה נהניתם.

אני עשיתי את הטיול הזה בברלין, בברצלונה (פעמיים), בפריז, במינכן, ושבוע שעבר גם בליסבון. זה תמיד סיור אדיר ודרך מעולה להכיר מטיילים אחרים ולקבל טיפים ממישהו מקומי.

אז למה טכנית זה לא מותג? כי זו לא חברה מרכזית שמרכזת את כל הפעילות הזו. אלה קבוצות עצמאיות שמתארגנות בכל עיר אחרי שמישהו שמע על הרעיון, ואף אחד לא מנהל אותן. למען האמת, יש ערים שבהן יש קבוצות מתחרות של free walking tour.

למה זה מותג מדהים?

• כמו שכבר כתבתי כמה פעמים בבלוג, מותג הוא רעיון. הוא לא חייב מנהל אחד, או מישהו מאחוריו, וזו אחת הדוגמאות המעניינות למותג שמתפשט באופן אורגני.
• כי למרות שאין מאחוריו ארגון, החוויה היא חוויה קונסיסטנטית וטובה בכל אחד מ"הסניפים".
• כי הוא מאפשר לאנשים לייצר לעצמם עבודה. המדריך שהיה לנו עכשיו בליסבון הוא למעשה מורה לספורט שפוטר בעקבות המשבר הכלכלי, ועכשיו עושה יותר כסף וכיף כמדריך שאין לו בוס.

לסיכום

אני חושב שמה שמשותף לכל המותגים שסקרתי היום הוא לא איך הם נראים, או אפילו באיזה מדיום הם פועלים, אלה שהדרך למצב את עצמם כמותגים היא על ידי פעולות שמונחות מחזון אמיתי. זה הכל בהתנהגות.