הרבה פעמים אני שואל את עצמי איפה הייתי היום אם לא הייתי הולך לבית ספר לעיצוב.

האם הייתי מעצב פחות טוב? או אולי הייתי מעצב יותר טוב כי היו לי עוד 4 שנים של עבודה מאחורי?

זו לא שאלה פשוטה.

יש לי יחסי אהבה שנאה עם האקדמיה לעיצוב.

מאד נהנתי ולמדתי הרבה מהמון אנשים טובים. אבל לדעתי זהו מוסד מיושן, מנותק מהמציאות שעושה נזק גדול לתעשיית העיצוב.

בגלל זה קראתי את הראיונות עם ראשי המחלקות בבתי הספר לעיצוב בשבוע שעבר, והתעצבנתי מאד.

הנה המצב כמו שאני רואה אותו:

יש לפחות 4 מוסדות גדולים לעיצוב עם מחלקות שקרובות ל-100 איש בכל מחזור, ובנוסף יש עוד כל מיני מכללות קטנות ומסלולים מקוצרים. יוצא שבכל שנה נוספים לשוק העיצוב המקומי לפחות 500 מעצבים חדשים.

ועדיין המצב הוא כזה שסטודיואים לעיצוב (כולל אלו שמנוהלים על ידי מרצים), סטארטאפים וחברות טכנולוגיה מחפשים כולם מעצבים בטירוף ולא מוצאים.

איך זה יכול להיות אתם שואלים? אם אתם חושבים שחסרים אנשים מוכשרים פה, אתם טועים.

בעייני התשובה היא פשוטה: האקדמיה לא עושה את העבודה שלה כמו שצריך ולא מייצרת מעצבים טובים, שמוכנים לאתגרים שרלוונטים לעולם שאנחנו חיים בו.

צאו מהבניין

בעולם הסטארטאפים יש ביטוי מוכר שטבע סטיב בלאנק: Get out of the building. המונח מתייחס לעובדה שהמון סטארטאפים נכשלים בכלל שהצוות יושב במשרד ובונה מוצר במנותק מהעולם, רק כדי לגלות אחרי שנים של עבודה שאף אחד לא צריך את המוצר הזה.

אני חושב שהביטוי הזה סופר רלוונטי למחלקות העיצוב בארץ.

במהלך 4 שנים של לימודים הסטודנטים יושבים בינם לבין עצמם, ״מעצבים״ דברים ומסתכלים עליהם בעצמם ומדברים על האם זהו עיצוב טוב או לא עיצוב טוב. מדי פעם מזמינים מרצה ״חיצוני״ – כמובן מעצב, שיחווה את דעתו על הפרוייקט.

כשהם מסיימים את הלימודים, הסטודנטים מזדעזעים לגלות שמקצוע העיצוב הוא מקצוע שבו עובדים עם אנשים אחרים – לקוחות או צוותים, שפחות מתעניינים בצד האסתטי של הפרוייקט ועוד עלולים להגיד שהפרוייקט המהמם שלי לא עמד במטרות של החברה. הם מזועזעים לגלות שעיצוב הוא מקצוע שבו צריך לעבוד תחת מגבלות של זמן, כסף, הצוות שלך ופוליטיקה בין אישית.

אבל זו העבודה של מעצב. אף לא פעם אחת הזכירו או נתנו לסטודנטים להתמודד עם האמת הזו באקדמיה.

כל מעצב יודע ש״מחקר עיצובי״ זה חלק חשוב מעבודת העיצוב. אבל איזה מחקר לימדו אותנו לעשות באקדמיה? מחקר באקדמיה משמעותו לאסוף תמונות יפות ולתלות אותן על קאפה כדי שכולנו נוכל לראות מאיפה אתם גונבים את הרעיונות שלכם. שלא תבינו לא נכון, גם לעשות moodboard זה דבר חשוב בתהליך, אבל זה לא מחקר.

מחקר עיצובי אמיתי משמעותו לצאת מהבניין, לדבר עם אנשים אמיתיים שאת הבעיה שלהם אתם מנסים לפתור, להקשיב להם, ללמוד על החיים שלהם ולגלות אמפתיה. להבין את הקונטקסט שבו הפרוייקט עומד לחיות. אחד הגופים שמובילים בסוג הזה של המחקר הוא משרד העיצוב IDEO שגם מפתחים כלים ומתודות חדשות כדי לבצע מחקרים כאלו. חבל שהמתודות האלו הן לא קורס חובה באקדמיה.

רק פעם אחת במהלך הלימודים שלי ״יצאתי מהבניין״ וגם את זה עשיתי בטעות ולא כי ביקשו ממני. עשיתי פרוייקט על כפייה דתית ועשיתי סרט ״ויראלי״ שהייתי בטוח שיזעזע את אמות הסיפים. בכיתה קיבלתי ביקורות חיוביות: השפה הגרפית הייתה טובה, הרפרנס הויזואלי היה טוב ולא רחוק מדי מהמקור, והרעיון היה מקורי. פרוייקט מעולה. אם אני לא טועה קיבלתי 90. כשפרסמתי אותו, קרה הדבר שאף אחד לא הכין אותי אליו: אף אחד בעולם האמיתי לא שם זין.

מהמקרה הזה למדתי יותר מאשר ברוב הקורסים במהלך הלימודים. אם עושים ״עיצוב טוב״ ואף אחד לא שם עליו זין, האם הוא עדיין עיצוב טוב?

תפסיקו להיות נרקיסיסטים ותתחילו לעצב

האקדמיה מעודדת את הסטודנט ״להתחבר לעצמו״ / ״למצוא את הקול שלו״ / ״להביא את האמירה האישית שלו״, והלוואי וגם תהיה לו דעה פוליטית. כל זה כמובן נורא כיף ונעים, וכמובן לא קשור לעיצוב.

זה נהדר שיש מעצבים שהם גם אקטיביסטים עם דעה פוליטית כמו להב הלוי, שמנצלים את היכולות העיצוביות שלהם כדי לנסות ולייצר שינוי פוליטי. אבל אין בין האקטיביזם והעיצוב שום קשר. כשלהב מעצב פוסטרים לבראסרי הוא לא מכניס את האמירות הפוליטיות שלו אליהם, כי זה לא מה שהלקוח שלו צריך במקרה הזה.

האובססיה של האקדמיה עם האני אני אני, היא בעייני אחד הגורמים שמייצרים הכי הרבה נזק כשהבוגרים יוצאים לעולם האמיתי ומבינים שלא הכל סובב סביבם. להפך – עבודת העיצוב צריכה לשרת את הצרכים של הלקוח, הלקוחות שלו או הציבור, וממש לא את הצרכים של המעצב עצמו. אבל כשבאקדמיה מעולם לא עבדנו עם מגבלה שחיצונית לעצמינו, מה הפלא שפתאום כל פרוייקט בעולם האמיתי נהיה מבאס?

בשיעורי טיפוגרפיה נהנים לספר לסטודנטים ש״עיצוב טוב זה עיצוב שקוף״ אבל בשאר הקורסים מעודדים את הסטודנטים להכניס את עצמם לתוך הפרוייקט, ולהביא את האמירה האישית שלהם.

במקום להיות עסוקים בעצמנו, יותר טוב אם האקדמיה הייתה עוזרת לנו ללמוד איך מתקשרים עם לקוחות. איך להבין מה הפרוייקט באמת צריך ואיך לעבוד בצוות.

האתגרים של המעצבים היום ומעצבי המחר

בעוד שמחלקת תקשורת חזותית מלמדת אותנו לעשות את הדבר הזה בדיוק – לתקשר חזותית, האתגרים החשובים והמעניינים היום לא נוגעים דווקא לתקשורת חזותית. הם נוגעים לעיצוב. ויש הבדל.

תקשורת חזותית משמעותה: איך אני מעביר מסר (מתקשר) בצורה ויז׳ואלית (חזותית).

אבל אם לצוטט את ידידנו סטיב ג׳ובס: ״עיצוב זה לא איך משהו נראה. עיצוב זה איך זה עובד״.

ואת זה, לא טורחים ללמד סטודטים.

שימו לב לגרף הזה, מתוך המצגת המעניינת של מייסד משרד העיצוב הבינלאומי Designit:

כמות הדברים החדשים שדורשים וידרשו עיצוב בעתיד היא עצומה וגדלה בקצב מטורף (שלא לומר אקספוננציאלית). העתיד שייך למעצבים, ואני לא היחידי שחושב ככה.

אבל מעצבי העתיד צריכים להיות הרבה יותר מעמיקים וחכמים מהמעצבים שהאקדמיה מייצרת היום. מעצבי העתיד לא צריכים ללמוד טכנולוגיה או עיצוב לפורמט ספציפי, כי הפורמטים משתנים במהירות עצומה (ותודה לאיציק שהיה ראש המחלקה שלי והחליט שכל מעצב חייב ללמוד פלאש ז״ל כי מעצב לא יוכל להסתדר בלי זה). הם צריכים ללמוד איך לשאול את השאלות הנכונות מאחורי כל פרוייקט, ואיך ללמוד בעצמם את הטכנולוגיות החדשות ולהשתנות ביחד עם העולם.

האתגרים שהמעצבים היום מתמודדים איתם מורכבים בכמה רמות מהאתגרים שמעצבי העבר התמודדו איתם: אם פעם מעצב היה צריך לעצב מגזין, ולהתמודד עם התמונות שהצלם הביא והכותרת שהעורך הביא כדי לעצב כפולה מושלמת, המעצבים היום צריכים לעצב אתרים ואפליקציות מתוך חשיבה מערכתית על הפורמט כשהם לא יודעים אילו תמונות או כותרות יהיו באתר מחר, או אפילו באיזו גודל יהיה המסך עליו יראו את האתר.

אני חושב שאין ספק שמחלקות העיצוב נראות בדמותם של אלו שמנהלים אותם, ועם כל הכבוד אליהם (ויש לי המון כבוד), אני לא חושב שהם נמצאים בחזית עולם העיצוב היום.

אני מת על פרינט, ואני בטח לא מספיד אותו, אבל הצמיחה הגדולה ביותר היום, ובטח בעתיד, בדרישה למעצבים נמצאת היום בעולם הטכנולוגיה. וזה מביא אותנו לנושא האחרון אותו כינה עודד בכתבה ״הרעה החולה״.

האם סטארטאפים הם רעה חולה?

אין ספק שעודד חושב שסטארטאפים זה רע למעצבים:

בשנים האחרונות נכנסו הסטארט-אפים לשוק העבודה של הסטודנטים. בוגרים טריים נחטפים, בתנאים מדהימים, להוביל סטארט-אפים מתחילים וחברות הייטק נישתיות. בעיניי, זה כרטיס טיסה בכיוון אחד – למטה. לא נוצר כאן דור מפונק וחסר הכשרה מקצועית?

אני תוהה האם עודד שאל את עצמו ״למה שסטארטאפ ישלם תנאים מדהימים לבוגרים טריים חסרי ניסיון?״.

התשובה היא כמובן: כי אין להם מעצבים נהדרים עם ניסיון לשלם להם.

סטארטאפ, בדיוק כמו כל משרד עיצוב, היה מעדיף מעצב מעולה עם ניסיון. יותר מזה – סטארטאפ הוא עסק בסיכון גבוהה מאד. הזמן שלו והתקציב שלו מאד מוגבלים והוא לא יכול להרשות לעצמו יותר מדי טעויות, ולכן מעצב עם ניסיון היה מוריד את הסיכון בטירוף.

אבל אין מעצבים טובים עם ניסיון. כלומר ברור שיש כאלה, אבל הם כבר עובדים בתנאים מדהימים וטוב להם, ויש יותר דרישה למעצבים מאשר מעצבים טובים עם ניסיון. אז בוגרים שמראים הבטחה נחטפים.

ועדיין – הביקוש למעצבים עדיין בעלייה. בכל שבוע אני מקבל פניות גם מסטארטאפים אבל גם מסטודיואים לעיצוב: ״רן, אתה יכול להפנות אותי למעצב טוב פנוי?״ ואני נאלץ לענות – ״סורי, אף אחד טוב לא פנוי היום״.

בנוסף, עודד חושב שההכשרה המקצועית של המעצבים מפסיקה כשהם עוברים לעבוד בסטארטאפ. הייתי רוצה לחלוק עליו. אנשים שרוצים ללמוד ולהתקדם, ילמדו ויתקדמו. אנשים שלא רוצים ללמוד ולהתקדם, לא ילמדו גם אם תשים אותם במשרד העיצוב הכי טוב בעיר.

לי באופן אישי התמזל המזל וזכיתי שיהיה לי מעצב ״מנטור״ כשעבדתי בסטארטאפ (יונתן סרגוסי) ולמדתי ממנו הרבה יותר מאשר ברוב הקורסים בלימודים (למרבה האירוניה יונתן מעולם לא למד עיצוב במוסד מוכר בעצמו), אבל גם היום כשאני עובד כמעצב יחיד אני דואג להשאר בקשר עם מעצבים חברים ולהיות חלק מקהילה.

בניגוד להרבה מהמעצבים שעובדים בסטודיואים, רוב המעצבים שעובדים בסטארטאפים מאד מחוברים לכלים החדשים ולמה שקורה בעולם העיצוב והטכנולוגיה היום, ככה שהייתי אומר שדווקא להם קל יותר להתפתח מקצועית, והם הרבה יותר מוכנים לאתגרים של השנים בקרובות.

לסיכום, אני חושב שחשוב שתהיה אקדמיה טובה לעיצוב. יותר מזה – אני חושב שהעולם צריך המון מעצבים טובים. כמו שאני רואה את זה, יש כרגע כשל שוק: יש דרישה למעצבים טובים ואין מקום שיודע לייצר מעצבים טובים. לשמחתי בעולם הקפיטליסטי שבו אנחנו חיים, כשלי שוק נפתרים מהר, כי כשלמישהו יש בעיה, למישהו אחר זוהי הזדמנות עסקית.

לפני שבועיים בהמלצת חבר התחלתי לקרוא את הספר "The 4 Hour Chef״. הספר נכתב על ידי בחור בשם טים פריס, שכבר כתב כמה רבי מכר שנגמרים במילים ״4 שעות״ (The 4 Hour Workweek, The 4 Hour Body). הקטע של הבחור הזה הוא איך ללמוד דברים מהר, נגיד ללמוד יפנית בשבועיים או להיות אלוף העולם בטנגו תוך חצי שנה, דברים כאלה. בהתחלה נמנעתי מלקרוא את הספרים שלו כי חשבתי שהוא עוד שרלטן בנוסח ״הנזיר שמכר את הגבינה שלו״, אבל בגלל שאני מחזיק מהבחור שהמליץ לי על הספר, וגם אני אוהב לבשל, אמרתי ״יאללה, בוא ניתן לו צ׳אנס״.

התוצאה הייתה שקרה משהו יותר מעניין מזה שאלמד לבשל ב-4 שעות (למרות שאני בדרך גם לשם).

הפרק הראשון בספר הוקדש לטכניקת הלמידה המהירה שטים פריס פיתח, בה הוא מסביר למה רוב האנשים שמנסים ללמוד דברים נכשלים, ואיך אפשר להעלות את אחוז ההצלחה בעוד אתה מקצר את זמן הלמידה.

התוצאה הייתה שהתחלתי לחשוב על לימודי העיצוב שלי בשנקר, הבעיתיות שבהם ואיך אולי אפשר לשפר אותם. לפני שאני מתחיל למנות את הבעיות שאני רואה ואיך אפשר לטפל בהן חשוב לי להגיד שבסך הכל כן נהנתי מהלימודים שלי בשנקר, ובטוח שלמדתי המון. אבל האם הלימודים היו יכולים להיות קצרים וטובים יותר? כנראה שכן.

הבעיות הנוכחיות בתואר ראשון בעיצוב

נתחיל באורך הלימודים והמחיר. תואר ראשון בעיצוב לוקח 4 שנים לעשות, ומחיר של מוסד מוכר הוא באיזור ה-11,000 שקל לשנה. על פניו מחיר התואר הוא 44,000 ש״ח (לא כולל חומרים וכאלה). אבל המחיר הלא ישיר הוא העובדה שלימודי עיצוב לא ממש מאפשרים לסטודנטים לעבוד. חלק קטן עושים את זה, אבל משלמים בלילות לבנים ובתפקוד פחות טוב. נניח שסטודנט לא עובד, ונניח שהוא יכל לעבוד בעבודה שתכניס לו 5,000 ש״ח גם בלי התואר, אז העלות של לא לעבוד 4 שנים היא – 240,000 ש״ח. יחד עם דמי הלימוד וחומרים אנחנו מגיעים לעלות של סביבות ה-300,000 ש״ח לתואר בעיצוב.

אז יכול להיות שתואר אקדמאי מחייב X שעות לימוד כדי לתת תואר, אבל אתם חייבים להסכים שעלות כוללת של 300,000 ש״ח ו-4 שנים הן עלות שלא כל אחד במדינת ישראל יכול להרשות לעצמו. וזו כבר בעיה.

הדבר השני שמטריד אותי: מניסיוני, לא המון אנשים פורשים / נזרקים מהלימודים במהלכם. אין לי נתונים מדוייקים אבל אני מניח שיותר מ-85% אחוז מהאנשים שמתחילים את התואר, גם מסיימים אותו. האינטרס של מוסדות החינוך הוא ברור – אי אפשר להביא סטודנט אחר במקום סטודנט שנה ב׳, ואנחנו צריכים את דמי הלימוד, אז נשאיר את הסטודנט. גם אם הוא לא מתאים, וגם אם כבר הבנו שמעצב לא יצא ממנו.

מצד שני – כמות האנשים שאחרי שסיימו את התואר, או אחרי שעבדו שנה שנתיים, החליטו שהמקצוע לא בשבילם הוא גדול יותר. שוב, אין לי נתונים מדוייקים, אבל חבר שסיים לפני 10 שנים אמר לי שיותר מ-50% מהחברה שהיו איתו בשכבה הם לא מעצבים היום.

אז נשאלת השאלה – בהנחה ואנחנו יודעים שלא כל מי שהוא ללמוד עיצוב מתאים ורוצה להיות בתחום, איך אפשר למזער את ההשקעה הראשונית שלו, כלומר לחסוך לו 300,000 ש״ח ו-4 שנים עם הרבה לילות לבנים.

הבעיה האחרונה: בגלל צורת הלימוד הנוכחית, סטודנטים לא באמת מבינים מה זה אומר להיות מעצב (כלומר לעצב עם לקוחות), עד שהם מסיימים את התואר. כשזה קורה, הם מתאכזבים ללמוד שיש עוד גורם המעורב בתהליך (הלקוח) והגורם הזה הורס להם את כל הכיף. זו עוד אחת מהסיבות שמעצבים מפסיקים להיות מעצבים, וחבל – עדיף היה להראות להם את ה״אמת״ לגבי מקצוע העיצוב לפני שהם השקיע את כל הזמן והכסף זה.

איך פותרים את בעיית החינוך לעיצוב?

יכול להיות שחלקכם חושבים שאי אפשר ללמד עיצוב בפחות מ-4 שנים. אני חולק עליכם.

יכול להיות שאתם חושבים שצריך את הזמן הזה כדי ״להתנסות״ בכל מיני דברים. אני מסכים שצריך להתנסות, אבל לא צריך 4 שנים בשביל זה, ואסור להפסיק להתנסות אחרי סוף הלימודים גם ככה.

יכול להיות שאתם חושבים שכבר יש אלטנטיבות זולות ומהירות, סטייל ״קורסים מקצועיים״, אבל הם לא מוכיחים את עצמם – אני מסכים. אין היום אלטרנטיבה אמיתית לבתי הספר הגדולים. אבל זה לא אומר שאי אפשר לעשות את זה.

הנה כמה מחשבות שלי איך אפשר לבנות תוכנית לימודים טובה יותר:

להוריד את כל מה שלא צריך. להוסיף את מה שחסר.
הנה רשימה של דברים שלמדתי ולמרות שזה היה נחמד, זה היה בזבוז זמן מוחלט: תולדות האמנות, כלכלה, רישום, כל שיעורי הבחירה (היסטוריה של אדריכלות, היסטוריה של קולנוע), סמינריונים ובטח יש עוד ששכחתי.

שלא תבינו לא נכון – אני לא חושב שהנושאים האלה לא חשובים או מעניינים, להפך. אבל אין שום קשר בינם לבין היכולות שלי כמעצב. אני מסכים שעדיף להרחיב אופקים כמה שיותר, ואני מסכים שככול שיש למעצב יותר מקורות השראה הוא יהיה מעצב טוב יותר, אבל (וזה אבל חשוב) זה לא הכרחי כדי להיות מעצב, ואני יכול ללמוד את הדברים האלה בזמני הפנוי ולפי העניין הפרטי שלי.

מצד שני, הנה כל הדברים החשובים שלא טרחו ללמד אותי: איך לעבוד עם לקוחות, איך לתמחר את העבודה שלי, איך להציג מצגות, איך למכור את עצמי, אסטרטגיה, איך להתבדל בשוק העיצוב ואיך להמשיך להתפתח לבד בהמשך הדרך.

הסיבה שאני חושב שצריך להתחיל עם תוכנית בסיסית ולתת אפשרות לתוכניות המשך היא מהסיבה שסטודנטים יוכלו לצאת במהירות לשוק העבודה ולראות האם המקצוע הוא בשבילם. אני מאמין ששנה בשוק העבודה היא שוות ערך ל-3 שנים בלימודים.

להפסיק ללמד בבועה. ללמוד תוך כדי עשייה אמיתית.
יש משהו נחמד בזה שבמשך 4 שנים עובדים בלי לקוחות. אפשר להמציא פרוייקטים, מקבלים הערות רק מקולגות אינטיליגנטים, ואפשר לעסוק רק במה שכיף לך.

אבל הכיף הזה מייצר המון המון תיסכול כשמתברר לך שאת המשך שאירת חייך לא תעשה בבועה הקטנה והנחמדה שלך ותאלץ לעבוד עם אנשים אמיתיים, וכמו שאמר ידידנו סארטר: ״הגיהנום הוא הזולת״.

אני מציע שלימודי העיצוב יעשו בפורמט שנותן תחושה של פרוייקט אמיתי – עבודה מול לקוחת, שמצריכה תקשורת, שמצריכה הקשבה והתפשרות, שמצריכה הצגת העבודה שלך (ואני לא מדבר על להציג אותו לחברים שלך לכיתה שכבר ראו אותו בשבוע שעבר והם נורא נחמדים).

ולגבי אקספרימנטים עיצוביים, פרוייקטים אישיים וכאלה? מעצבים כמו נדב ברקן (וגם סגמייסטר לצורך העניין) מוכיחים לי כל הזמן שגם מעצבים עובדים יכולים לקחת את הזמן כדי לעשות פרוייקטים אישיים, ולהפך – זה הכרחי כדי לשמור על שפיות ולהתפתח כמעצב. אבל אין הכרח אמיתי לבזבז 4 שנים מהחיים שלך על כאלה לפני שאתה יודע אם אתה אוהב את המקצוע שתתפרנס ממנו.

הלימודים אף פעם לא נגמרים. חשוב ללמד איך ממשיכים ללמוד.
שנה לפני שהתחלתי ללמוד, לימודי הפלאש בשנקר היו שיעור בחירה. כשאני הגעתי, החליטה ההנהלה שלימודי הפלאש יהיו חובה, כי מעצבים היום לא יכולים להסתדר בלי זה.

סטיב ג׳ובס בטח מתפקע מצחוק בקבר, ויש לי הרגשה טובה שהסטודנטים שמגיעים היום לשנקר לא יודעים אפילו מה זה פלאש.

מצד שני, מעצבים שלא יודעים היום איך לבנות אתרים, או לעצב אפליקציות נמצאים בעמדת נחיתות משמעותית בשוק, ואלו שני דברים שלא באמת לימדו אותנו (אולי רק את אלה שהיו במגמת ״אינטראקטיב״, כאילו שיש היום משהו שהוא לא אינטראקטיבי בעולם).

הנקודה היא זו – בית ספר אמור לתת לסטודנטים כלים, אבל בגלל שאין לנו מושג איך יראה העולם עוד 5 או 10 שנים, חובה שאחד הכלים הזה יהיה ״איך להמשיך וללמוד דברים גם אחרי הלימודים״. סטודנט שלא יודע להמשיך וללמוד יהפוך למיושן במהירות הבזק.

אז איך מתקדמים מכאן?

התשובה הכנה – אין לי מושג. מאז שהתחלתי לחשוב על הנושא לפני שבועיים, המוח שלי עובד נון-סטופ בניסיון למצוא רעיון לפורמט חדש, כזה שאולי נוכל ליישם ב-nuSchool. אבל האמת היא שעדיין לא הצלחתי למצוא אותו.

אני אשמח אם תכתבו בתגובות את הרעיונות שלכם לגבי מה לא עובד היום בחינוך לעיצוב, ואיך לדעתכם אנחנו יכולים לבנות משהו טוב יותר.

תודה! ובהצלחה לנו.