תגובות לפוסט: "שננסה יחסים פתוחים?"

מאת: רן סגל

רן סגל — Tue, 06 Dec 2011 16:47:26 +0000

יאיר,
כשאמרתי פשרות לא התכוונתי פשרות עיצוביות, ולא התכוונתי לאיכות העבודה. התכוונתי להבנה שהמעצב לא תמיד יודע הכל (בהקשר של העסק של הלקוח), ולכן מצריך הקשבה של שני הצדדים. כמובן שבתרגום הגרפי של הרעיון, המעצב הוא המקצוען ולא שם צריך להתפשר. בנוגע לאם הלקוח אוהב את העבודה או לא – כמובן שהלקוח צריך לאהוב את העבודה. כמו שהוא אוהב את העסק שלו, אין סיבה שלא יאהב את התרגום הגרפי שלו, ויהיה גאה בו כמייצג העסק. הבעיה היא שהלקוח לא מיומן כמונו בלתרגם למילים למה הוא חושב שמשהו טוב או לא טוב, ולכן לפעמים הוא פשוט אומר: "אני לא אוהב את זה". יכול להיות שהוא פחדן. אבל גם יכול להיות שמשהו שם לא מסתדר בדיוק עם העסק, והוא לא מצליח להתבטא. זו העבודה שלנו לנסות ולהבין מה לא מסתדר שם מבחינתו, וזו עבודה קשה בדיוק כמו לעצב.

מאת: יאיר

יאיר — Tue, 06 Dec 2011 16:16:47 +0000

רן, אתה בעצמך כתבת שהאופציה השלישית מאלצת להגיע לפשרה. פשרות בעיצוב זה תמיד דבר רע.
העולם הויזאולי שלנו כל כך רווי שהרבה פעמים צריכים להקצין, לרוב הלקוחות אין ביצים להפתיע את עצמם, ואם הם לא יפתיעו את עצמם – הם לא יפתיעו את הקהל שלהם.
בעולם מושלם זה לא התפקיד של הלקוח לאהוב את התוצאה הסופית

מאת: רן סגל

רן סגל — Thu, 01 Dec 2011 05:56:04 +0000

אהבתי את ההתפתחות של המטאפורה.
בכל מקרה, הכוונה לא הייתה שאני חושב שהלקוח צריך להיות שותף לתהליך העיצוב עצמו, אלה שצריך להיות באלאנס של הקשבה בתהליך, משני הצדדים.

מאת: ארנסטו

ארנסטו — Wed, 30 Nov 2011 20:59:40 +0000

השלב בו אני חוזר לרופא ואומר לו אחרי הניתוח שעוד כואב לי יכול לקרות מכמה סיבות.
1- ניתוח תמיד כואב ולוקח זמן עד שהגוף מתרגל ומצטלק, בדיוק כמו תהליך מיתוג יסודי ומעמיק. רוב הסיכויים יהיו גם שהרופא יגיד לי, תמתין עוד קצת ובמידה והכאבים לא יעברו נבדוק מה לעשות.
2-הרופא אולי עוד מתמחה והוא חושב שהוא כבר ראש מחלקה, ולכן הניתוח היה מלא כוונות טובות אבל הצלקות יגלידו לא טוב ויש מצב שהניתוח אכן לא יצליח.
3- הפציינט לא סבלני, הוא כל הזמן מתעסק עם הפצע וגם הולך ומראה את הפצע להרבה רופאים אחרים (לרוב רופאים לא ממש מפרגנים זה לזה) וכמובן לכל מיני אנשים שבכלל לא עוסקים ברפואה, אבל שבכל זאת אוהבים לדבר על רפואה ובכלל מרוב דעות המטופל מפסיק להאמין ברופא שלו וחושב שהניתוח לא יצליח עוד לפני שהורידו את התחבושות.
4-גם לרופאים מומחים לפעמים מת פציינט על שולחן הניתוחים, סטטיסטית זה נכון, אבל זה נדיר יחסית, ואז עליו לקחת אחריות וללמוד את המקרה לעומקו.
אבל אין בשום מקום אופציה שבה המטופל יעזור לרופא לנתח ויחזיק לו את חוט התפירה בזמן הניתוח.

מאת: רן סגל

רן סגל — Mon, 28 Nov 2011 06:04:38 +0000

ארנסטו,
כשדיברתי על האופציה של העבודה המשותפת לא דיברתי על מגבלות קריאטיביות, ולא דיברתי על זה שצריך להתפשר על איכות או שהלקוח יכניס את הטעם האישי שלו. מה שכן, אם נמשיך בדוגמאת הרופא שלך, אם אחרי שהרופא ינתח אותי, אני אבוא ואתלונן שעדיין כואב לי ולא נפתרה הבעיה, אני לא מצפה שהרופא יגיד "שמע, אתה למדת רפואה 7 שנים? אז, אל תקשקש, אני מקצוען ופתרתי לך את הבעיה". אני מדבר על זה שלפעמים מעצבים חושבים שהם פתרו את הבעיה, ולא מצליחים להבין למה הלקוח לא מרוצה, ולא מרגיש שנפתרה לו הבעיה.

מאת: ארנסטו

ארנסטו — Sun, 27 Nov 2011 19:36:43 +0000

יקירי. האופציה הראשונה מהרבה בחינות היא הנכונה ביותר ולא בגלל החופש המוחלט בלבד, אלה בגלל שלקוח צריך לדעת שבבואו למעצב גרפי עליו לתת לו לעבוד ללא מגבלות, נקודה.
כשאני הולך לרופא, עו"ד, מוסכניק, או אפילו קונדיטור, אני מתערב? , לא!, אני מקשיב אני מנסה להבין והכי חשוב אני מכבד.
הבעיה בתחום שלנו היא שכווווווולם חושבים שהם מבינים בעיצוב, כוווווולם חושבים שיש להם טעם טוב, ואז התחום נפרץ והפרוייקט מת.
נכון על המעצב ללמוד, לעשות מחקר, להבין היטב את תחום הלקוח ולקחת ממנו ידע וכמובן לבחון גם את הידע הזה.
אבל תפקידו של המעצב גם לקחת אחריות ולתת ללקוח את הדבר הכי נכון והכי מדוייק אבל לא בדרך לה הוא ציפה.
לחדש, לרגש, להעיז, זה לא בא לרוב ממקום של התפשרות, זה בא ממקום בו הלקוח מבין שמעצב הוא לא מקשט, הוא מעצב.