אני חולק על מיקי על דעתך שיש שחיקה במעמד המעצב, לדעתי ההפך הוא הנכון.
נכון שישנם מעצבים בשקל, שמספקים פתרונות בשקל, ללקוחות שרוצים לשלם רק שקל.
מצד השני, המודעות לעיצוב, למוצרים מובלי עיצוב, וסטארטאפים בעלי דגש עיצובי (בגדש על יזמות מעצבים – http://designerfund.com/), היא בעליה, וכך גם רמת העיצוב העולמית, וגם בישראל.
מי שלא יעשה עיצוב מצויין, ישאר מאחור. בזה אין לי ספק.
ועדיין, אני טוען, שרעיון קריאיטייבי הוא כזה בדיוק – רעיון. ועיצוב הוא לא מדע מדוייק.
זו הייתה הטענה שלי.

יש משהו מאוד מטריד בזה שאיש מקצוע מוכשר שסיים לימודים מקצועיים אינטנסיביים במוסד אקדמי מכובד יכול במקרה הטוב להתחייב רק לספק "ניחוש מושכל" לפתרון שהוא מסוגל לספק ללקוח שלו.

אם נניח בצד את נושא האגו, האנלוגיה לתחום הרפואה מנסה לתאר מצב שבו אדם, בעל עסק, צריך עזרה מקצועית על מנת לפתור בעיה אמיתית הקשורה לדרך שבה הוא מתקשר עם הלקוחות שלו. זה לא חיים או מוות, אבל לא מעט מונח על הכף. אין הרבה מרחב (וכסף ) לטעויות. המעצב נדרש להבין לעומק מהי הבעיה, מהם הגורמים השונים שמשפיעים על המצב, וכיצד ניתן לעצב פתרון שיוביל להצלחת העסק – לא פחות מזה.

האמת המרה היא שאנחנו חיים בתקופה שבה יש שחיקה דרמטית במעמד המעצב. היום, כל אחד יכול להשיג פתרונות עיצוביים באמצעות כלים זמינים וזולים. הפערים הטשטשו. ונראה כאילו הצורך במעצבים הולך ופוחת. אבל בדיוק ההיפך הוא הנכון. מעצב מקצועי שרוצה להביא ערך אמיתי ללקוחות שלו צריך להיות מסוגל להתחייב על כך שהוא יפתור לו את הבעיה. מעצב מקצועי צריך גם לדעת מתי הוא לא מתאים לפרוייקט או שאין בידיו את הכלים לעזור ללקוח – גם זו מקצועיות.

בקיצור, אני מאמין שאנשי מקצוע צריכים לקחת אחריות גם אם הם בסך הכל "רק מעצבים".
שבוע טוב : )