באקדמיה, ראש המסלול שלי בתואר הראשון, כששמע שאני עובד בתור ביצועיסט איפשהו, שלח אותי (במילים האלו ממש) ללכת למלצר ולא להתפשר על עבודה שאין לי בה חופש קריאטיבי.

במקומות התעסוקה, בזמנו, קשה לי היה לחשוב על ראיון עבודה שלא הייתי בו, שבו לא עולה איפה שהו חוף הים: ״אנחנו, אצלינו אין שעות. מצידי תהיה כל היום בים כל עוד העבודה נעשית״.
אתה כנראה טמבל ברמה חריגה מאוד אם הגעת לעבודה עם גלשן כדי לצאת ב-15:00 כי אין בריפים על השולחן, אבל המסר של חירות וחוסר מסגרות מבחינת זמן ומרחב, כסטנדרט של מקום עבודה, עדיין עובר שם (כמובן, הופך את האמירה של ״מה זה, חצי יום?״ כשאתה יוצא בשש בערב לצורמת יותר).

עד כמה התפיסה הזו היא סטנדרט, אפשר לראות במודעות פרסומת:
אם אתה מצולם קורן מאושר ליד תחנה שולחנית במשהו שנראה כמו סביבה משרדית, אתה כנראה אנליטיקאי, או איזה בורג אחר, חשוב יותר או פחות, במכונה קפיטליסטית ואפרורית.
אנשים ״קריאטיביים״ יושבים עם לפטופים בבתי קפה, על ערסלים או על מכסה המנוע של האוטו, על צוק ליד הים (שוב הים הזה).
מישהו פה עיצב, או אישר ושלח סקיצות ללקוח על לפטופ של 15 אינץ׳ (בהנחה שהסוללה לא נגמרה לו כי בים אין איפה להטעין?) כי לא משנה כמה הלפטופ שלי רוצח, בלי התחנה השולחנית שלי בבית ושני מסכים נורמליים אני דיי גמור.

קצת מרחתי, אבל בשורה התחתונה, בלי קשר לקרבנות מטעם עצמם וסתם אנשים ילדותיים, לדעתי המוסכמה הכללית השלטת לגבי מעצבים ואנשי קריאייטיב, מזהה את אורח החיים שלנו, דיי במובהק, עם סממנים של אורח חיים עצמאי (במובן של פרילאנס). מבחינת מי שנכנס לתעשייה הזו, זה יוצר מתח בין המצוי לרצוי, שאני חושב שמעט מאוד מקומות עבודה, אם בכלל, יכולים לספק, ושווה להיות מודע לו כשאתה עושה את הצעדים הראשונים שלך.

ובלי קשר, נסה פעם מונית שירות, השיחות שתשמע שם מגיעות מאזור דמדומים אחר לגמרי
שבוע טוב!