״השכיר לא אוכל טוב, אבל ישן טוב. העצמאי אוכל טוב, אבל לא ישן טוב״.

אני קוראת את הפוסטים שלך בהתמדה. התובנות שאתה מגיע אליהם מדהימות אותי בהזדהות איתם.

כמה זמן עבר מאז שהייתי סטודנטית? לפחות עשרים שנה, כל פרויקט שאני עובדת עליו מרגיש לי כאילו זה הפרויקט של חיי, ההתרגשות הפחד והחרדה שאוחזים בי הם בדיוק כמו בזמן לימודיי באקדמיה. בלילות אני חולמת על הפרויקט, קמה בארבע בבוקר, ושואלת למה לי לסבול?, יכולתי לבחור במקצוע אחר (מסתבר שלא…) יש לי שיעורי בית תמידיים, המעצב תמיד צריך להכין שיעורים, אף פעם העט/העיפרון לא נופלים מהיד. יש עוד משהו להכין, עוד משהו לשפר, שוב לפתוח את הקובץ והנה שגיאה (איך לא ראיתי?), אנחנו המעצבים מודיעים בבטחון שנכין עד שלוש הגהות (מקסימום) ולכמה באמת זה מגיע… אפילו את ההדפסה שמגיעה מהדפוס ללקוח אנחנו בודקים אבל תהיו כנים איך זה לראות את הפרויקט גמור ומושלם? איך זה מרגיש לכם? נכון שלא באותו רגע אבל נגיד בעוד שבוע מסיום הפרויקט אהה… אז אנחנו עוברים למקצוע אחר?

אנחנו סטודנטים נצחיים ובאמת מזוכיסטים.

באיזה מקצוע אחר זה קורה?

יכול להיות שזה הזוי לחשוב ככה, אבל אם היו אומרים לי את זה לפני הרבה זמן, אז לא הייתי סובלת כאשר הייתי מגיעה לאותו מבוי סתום, סובלת עד כדי כך שאני לא רוצה להתעסק עם זה יותר, בורחת, והייתי מאכזבת את עצמי ונכנסת לדיכאון לשבוע, וממש לא הייתי מצליחה להפיק מזה למידה והתקדמות.

או שאולי זאת רק אני

לצערי לא לכל דבר יש פתרון נעים. והנקודה כשאני אומר סבל, היא לווא דווקא תירוץ – כשאני עובד על פרוייקט קשה נגיד, ולא מצליח למצוא פתרון אידאלי אני סובל מזה (כי אני מתוסכל, עובד הרבה שעות, מפחד וכו׳). הנקודה היא שלמרות שזה לא נעים, לפעמים זה הכרחי כדי ללמוד והתקדם.