אבל קונקרטית לגבי הספר שהמלצתי עליו – זה לא ספר שמדבר בכלל על איך להצליח בקריירה. הספר מנסה לגרום לך להיות בשלב הראשון בן אדם עצמאי (כזה שמחליט לבד מהי הצלחה עבורו), ובשלב השני בן אדם שיכול לעבוד עם אנשים אחרים. רוב הדוגמאות מהספר הן דווקא במישור המשפחתי והאישי, ורק חלק מהדוגמאות נוגעות בקריירה.
אני באופן אישי, ואם קראת קצת את הבלוג שלי אז אתה יודע, לא מאמין שקריירה היא מעל הכל, ובטח לא על חשבון משפחה וחברים, ומודל ההצלחה שלי מורכב מהרבה פרמטרים. כל זה לא משנה את העובדה שיש לי הרבה מה ללמוד בכדי להתקדם ולהיות טוב יותר, ואת זה אני ממליץ לכולם לעשות.

זה לא נוגע ממש לפוסט, אלא לרוח שנושבת ממנו.
יש משהו מאד מפתה בחשיבה המודרניסטית-קפיטליסטית הזו, של "אם תהיה חכם ותתאמץ, שום דבר לא יעצור אותך". על זה מבוססים כל ספרי "איך תצליח בחיים ותהיה מאושר".
הבעיה היא, שהתפיסה הזו דורסנית וחד מימדית. היא מתארת את ההצלחה האישית בקריירה כמודל האושר האנושי, ולא מאפשרת לצורות חיים אחרות "להרגיש בנח" לידה. היא מבוססת כאילו על "ידע מוקדם" על מהם אושר והצלחה. אבל לא סתם רוב ספרי ההצלחה האלו נכתבו בסביבות שנות ה70-80. התפיסות החברתיות השתנו מאז, הרבה יותר קבלה עצמית, הרבה פחות מודלים מודרניים לחיקוי (בלתי מושגים, לרוב). הרבה פחות קביעות מוחלטות המבוססות על השערות אנושיות.
הסרט "פורסט גאמפ" למשל, היה שלב בשינוי הזה. הוא הראה הצלחה אישית ואושר שלא מבוססים על חכמה, שאפתנות או יצירתיות.

אני לא אומר ששאפתנות זה לא טוב, אלא שאולי צריך לקחת אותה בעירבון מוגבל (כמו הרבה ערכים שהיו ברורים פעם והיום קצת פחות). אולי יהיו פחות פרוייקטים מגניבים בעולם (למרות שהגיוני שיקרה ההפך), אולי נהייה פחות מוכרים ועם פחות כסף. אבל התחדשות (=עניין) ואושר לא בהכרח תלויים בדברים האלו. אנחנו לא חייבים להגרר אחרי אקסיומות מודרניסטיות שפעמים רבות מסיטות ומתסכלות אותנו.

האמת, אלו מחשבות (די מבולגנות) שעלו לי בזמן האחרון והפוסט הזה שחרר אותן. מצטער על ה"הצפה".

יום של טוב.